לשחק כדורגל בשכונה זאת לא רק אהבה, זאת דת. לא משנה היכן ולא משנה עם מי, בכל יום שישי, הולכים לשחק כדורגל. בלי תאורה, לפעמים גם עם שערים מאולתרים, ובטח שללא הילוכים חוזרים, הדרמה והאדרנלין גבוהים בהרבה. אז נכון שבריו דה ז'נרו עושים זאת אחרת מאשר באמסטרדם או בוונציה, אבל המכנה המשותף הוא שכדורגל משחקים קודם כל בשכונה.
הוסף תגובה (2 תגובות)
שנים הם רצו להראות שהם הטובים ביותר, שנים הם עמדו ללא תחרות, ללא אתגר וללא מוטיבציה להילחם. רבים ראו בזה שלב נוסף במנוחת הלוחם, אבל הם ראו בזה זמן להתאמן קשה ולהראות שכאשר באים אליהם למגרש הביתי, הם כאן כדי לנצח.
הוא תמיד היה שם, עבד קשה, הראה את הפוטנציאל שטמון בו, פוטנציאל אשר היה אמור לקחת אותו לליגה של הגדולים באמת. בשנים האחרונות נקלע לסחרור בגלל תאווה בלתי נשלטת לרצות את כולם, זה לא עבד, ולשם כך ניסה למתג את עצמו מחדש. לבש על עצמו בגדים חדשים, שינה את תסרוקתו ואפילו נכנס לזירה, התוצאה בפועל ממשיכה להיות אכזבה.
מזג האוויר הקר, המדרונות התלולים, סופות השלגים, הסלעים, הראות המוגבלת, כל אלה לא ימנעו ממני להגיע לפסגת העולם. גם אם אטפס על הר האברסט, או אגלוש בסיביר, תמיד ארצה לגעת בפסגה. לא כולם נולדו כמוני, אבל אלו שכן מצטרפים איתי למסע, המסע לפסגת העולם.
אהבת המשחק, גדולה יותר מהשחקנים, האוהדים, ואפילו מהגביעים והאליפויות. לאהוב את המשחק ללא יכולת אמיתית לשחק אותו, היא אהבה ללא תנאים, מין סם ממכר שדוחף אותנו לשנות את הרגלי החיים שלנו, הכל בשביל כדור כתום קטן. אז נכון שמדובר בספורט, אבל עבורי מדובר הרבה מעבר לספורט, והרבה מעבר לליגה הטובה בעולם.
